תרגול בזמנים קשים
התרגול הוא דבר נהדר, מעשיר, מעורר השראה –לעתים קרובות הוא אפילו יכול להוות מצפן שמאפשר לנווט את אתגרי היומיום. ואז, יום בהיר אחד, אנחנו לא רואים מאיפה זה בא לנו – בום – משהו בלתי נסבל, מייסר קורה לנו. מה שנשאר לנו זה מכלול של רגשות – ייאוש, זעם, פחד, יגון.
במהלך השנתיים האחרונות, חוויתי יותר אובדן משחוויתי קודם לכן במשך כל חיי – החל מאחותי סוזי, שנפטרה כמה חודשים לאחר שהיא אובחנה עם סרטן מתקדם בשלב 4, המומה מדי על יד הכאב ופחד שלה כדי להיפרד באמת. זה היה צונאמי – לאבד את האדם שהשגיח עלי במשך כל חיי. ואז נפטרה חברה יקרה, ואז עוד אחת. כל אלו קרו מיד אחרי תקופה של שינויים דרמטיים בהרכב המשפחתי שלי. הצער היה עצום ובלתי מוכר; ובכל זאת משהו בתוכי אמר, "את מתרגלת כל השנים האלו – בשביל זה; אז בואי נראה מה יש ל'זה' לומר. נכון, את בשטח לא נודע, אבל התרגול עזר לך למצוא את דרכך בעבר. האם את יכולה להסתכל על זה בסקרנות ובפתיחות? יש לך את התרגול, השתמשי בו ".
התרגול שלי, המעבדה שלי
וכך, עם מידה מסוימת של ספקנות וגישה של מה-כבר-יש-לי-להפסיד, נכנסתי שוב למעבדת התרגול שלי כדי לבחון את מה שקורה לי, החל מהתצפית הבסיסית ביותר "אני מרגישה כאב. אני סובלת". זה כמובן הוביל אותי ללימוד הבסיסי ביותר של הבודהא – ארבע האמיתות הנאצלות:
- סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
- יש סיבה לסבל.
- תחושה של רווחה הוא גם אפשרי.
- יש מוצא מן הסבל אל תחושת הרווחה.
תאי אומר: "הכרה וזיהוי של הסבל שלנו הם כמו העבודה של רופא המאבחן מחלה. הוא או היא אומרים, 'אם אני לוחץ שם, זה כואב'? ואנחנו אומרים 'כן, זה הסבל שלי. זה הפך למוחשי". וכך, החלטתי לתת תשומת לב לסבל הזה כדי להבין טוב יותר ממה הוא מורכב. שמתי לב שהרגשות היו תמיד קשים אך ניתנים לשינוי; היו זמנים שבהם הם היו עמוקים ועזים מידי כך שלא יכולתי לגעת בהם, וזמנים אחרים שבהם יכולתי להתקרב לרגשות.
הבחנתי גם שיש שני מצבים נפרדים, השונים מאוד זה מזה. אחד מהם היה כאב טהור, גולמי, למשל כשהרגשתי המומה מרוב רגש ונאבדתי בנהר של דמעות. חוויתי את התחושה הזו גם בלב שלי וגם בגוף שלי, החשיבה שלי הייתה מינימלית, ונראה שלאחר מכן חוויתי מידה מסוימת של הקלה. המצב האחר היה נפוץ יותר, מעין כדור קשיח בפנים שהיה קשה לגעת בו, והיה מלווה במחשבות ובסיפורים רבים. והוא היה חסר רחמים. זיהיתי את הראשון ככאב, ואת השני כסבל.
תאי מסביר את הקשר בין השניים כך: "יש לימוד בודהיסטי שנמצא בסאלאתה סוטה, הידועה בשם 'החץ'. כתוב שאם פוגע בך חץ, אתה תרגיש כאב בחלק הגוף שבו
החץ פגע; ואז מגיע חץ שני ופוגע בדיוק באותו מקום, הכאב לא יהיה רק כפול, הוא יהיה גרוע לפחות פי עשרה. הדברים הלא רצויים שקורים לפעמים בחיים – מקבילים לחץ הראשון. הם גורמים לכאב. החץ השני, שנורה על ידינו בעצמינו, הוא התגובה שלנו, הסיפורים שלנו, והחרדה שלנו". (מתוך בלי בוץ, אין לוטוס, מאת תיך נהאט האן)
תחושת רווחה היא אפשרית
תאי כותב ב"לב התורה של הבודהה", שהאמת השלישית, "מצב של רווחה הוא אפשרי", מתפתח בשלבים (turnings) המאפשרים לנו גישה אל הסבל שלנו וריפוי שלו:
1. הכרה: "הפצע שבלבנו הופך להיות מושא המדיטציה שלנו… אנחנו מפסיקים לברוח מהכאב שלנו. עם כל האומץ והרוך שבנו אנו מזהים אותו ומכירים בו". זה אחד הדברים הקשים. במהלך כל חיינו אנחנו מבקשים להימנע מהכאב, להסיח את עצמנו באמצעות צריכה, וזה לא מתבטא רק באכילה, אלא גם במה שאנחנו צופים בו ומה שאנחנו קונים, וגם באופן שבו אנחנו צורכים דברים מסוימים באמצעות החשיבה שלנו: אנחנו חושבים, מנתחים, מאשימים, בונים סיפורים על האופי של דברים, ואז מחזקים את הסיפורים האלו שוב ושוב במחשבה שלנו. אז להתקרב לכאב זה לא הישג פשוט. וכשאנחנו נאבדים בסיפורים של סבל, אנחנו מתנתקים, וכשזה קורה אנחנו מפקירים את הכאב שלנו ואת עצמנו. "השאלה היא", כותב תאי, "האם אנחנו רוצים להיאחז בפיתוי של הסבל ולתת לתודעה שלנו להיאבד בחלומות"? (מתוך אנרגיה של תפילה)
2. עידוד: מכיוון שהרחקת הכאב שלנו הוא הרגל שמוטבע בנו באופן עמוק כל כך, היכולת להעז ולהרפות ממה שאמור להיות מנגנונים של שימור עצמי דורשת עידוד רב. לאחרונה, במהלך שיחה מאולתרת על לוגיסטיקה עם חברה מהסנגהה, שאלתי אותה מה שלומה. "האמת היא", היא אמרה, "שאני בתקופה לא טובה" והיא המשיכה ספר לי על מה שהיא עוברת. הגילוי שלה פתח אצלי משהו, ואמרתי, "כן, אני יודעת למה את מתכוונת, גם אני באמת תקועה בתוך הסבל שלי. ואז אני אומרת לעצמי – 'טוב, מספיק כבר, הגיע הזמן לעבור הלאה. וזה לא עוזר". "נכון", אמרה החברה שלי, "זה אף פעם לא עוזר". כך נזכרתי באיך שלפני הרבה שנים, כשהתחלתי את הדרך זו, הבנתי פתאום שביקורת עצמית הייתה דרך חיים עבורי – לזהות את המגרעות שלי ואז לדרוש מעצמי לשנות אותם. וזה אף פעם לא עבד. בהדרגה, ככל ששיניתי את התפיסה שלי, ראיתי שעידוד עצמי הוא האסטרטגיה היחידה שעזרה לי לשנות את מה שפחות אהבתי בעצמי. השיחה עם החברה שלי השאירה אותי עם הרגשה הרבה יותר קלילה; אחר-כך היא סיפרה לי שהשיחה הזו שיפרה גם את מצב הרוח שלה. עידוד מאפשר לנו להחזיק את הכאב שלנו עם חמלה. חמלה מובילה להקלה. תאי אומר: "טיפה אחת של מי החמלה האלו היא מספיקה כדי להחזיר את האביב מרענן להרים שלנו…" (מתוך Great Bell Chant))
3. ההבנה שהאושר והסבל אינם נפרדים: במשך שנים שמעתי את האמרה "בלי בוץ, אין לוטוס". בשבילי, המשמעות של זה תמיד הייתה משהו כמו "אין רווח בלי כאב". או שאפשר ללמוד ולגדול מתוך מצבים קשים, ואולי אפילו ניתן להשתמש בלימונים כדי להכין לימונדה. היום אני מבינה את זה אחרת. אני מבינה שלגעת, להחזיק את הכאב הוא אלמנט חיוני של ריפוי; כשאני מסוגלת לעשות את זה, אני משקה את זרעי חמלה בתוך עצמי. האלטרנטיבה היא להפקיר את עצמי לסבל שלי, לאותו כדור קשיח, שלא מאפשר שום חוויה של רגש.
ככל שאני ממשיכה לתרגל עם זה, אני כבר לא צריכה ללכת לאיבוד בנהר של דמעות כדי לקבל את התחושה של חיבור עם עצמי. יכול להיות שאני מבחינה כבר רק בצביטה קלה. ואם אני מצליחה לתפוס את הרגע הכמעט בלתי-מורגש הזה, לפני שהצביטה הופכת לסיפור, אני יכולה לזהות אותו, להרגיש אותו מתגלם, ולהניח לו להשתנות.
מעין כוחי…
עכשיו אני רואה את היכולת שלי להישאר עם הכאב שלי כנכס – ומכיוון שהכאב הוא לעתים כל כך קרובות חמקמק, ומוטבע בסבל, כשאני מרגישה אותו מגיע, אם אני יכולה, אני מקבלת אותו בברכה. אני נזכרת באיך שעמדתי כילדה, בוהה בקרחונים הצפים באגם מישיגן בחורף הקפוא – רוחות מקפיאות משסעות את פני, ואני משתהה שם רק כדי להרגיש את העוצמה של כוח החיים שזורם דרכי.
תאי אומר: "אל תנסה להיפטר מהסבל שלך. גע בסבל שלך. הביטי בו ישירות, ושמחתך תהפוך לעמוקה יותר". כשאנחנו אוחזים את הכאב שלנו עם חמלה, אנחנו מייצרים מקום לשמחה – והיא מגיעה – חוש ההומור שלי, הכרת התודה, העלים הירוקים על העצים שמחוץ לחלון, אפילו סתם תחושה של נועם כללי, ללא סיבה מיוחדת. עד כמה שזה חיוני, להצליח לפנות לכיוונו של הכאב, עלינו לזכור לפנות גם לכיוונו של השמחה: להריח את אוויר הבוקר החדש, לאפשר לעצמינו לצחוק בקול רם, להתענג על שיחה טובה עם אדם אהוב – ולחגוג בכל הזדמנות אפשרית. כוח החיים שזורם בתוכנו מכיל את הכל.
היוצר הישראלי, שלום חנוך, ניסח זאת היטב בשיר "שיר ללא שם":
"מעין כוחי צחוק ובכי, קץ ייסורי".
זה שיר יפהפה, אתם מוזמנים להקשיב לו כאן