השביל המקודש של שאילה
שאילה, חברה ומורה שלי, צועדת כל בוקר בשביל מקודש. למעשה, אורכו של השביל הוא כ- 30 מטר, מדלת הכניסה לבנין שבו היא גרה, לאורכה של דרך עם גדר חיה משני צדדיה, ועד המדרגות היוצאות לרחוב. אבל עבור שאילה, זהו אחד התרגולים העמוקים ביותר.
"כל מיני מחשבות ורגשות עשויים להתרוצץ בתוכי כשאני מתחילה את היום שלי, אבל ברגע שאני מתחילה לצעוד במורד השביל, זה כמו לנחות ישר הביתה – אותה הרגשה שיש לי כשאני מגיעה הביתה אחרי יום ארוך, ופשוט מניחה את כל מה שיש לי בידיים ושוקעת בכיסא", מספרת שאילה.
"אני פשוט מניחה להכל ומתחברת לגמרי עם הגוף שלי. וכשאני צועדת, אני מרגישה שמשהו קורה, שהלב שלי כאילו הולך ומתרחב ונוצרת תחושה של חמלה, שמחליפה כל סוג של קטנוניות שבעבעה בי לפני שהתחלתי".
שאילה החלה את מנהג "ההליכה המקודשת" לפני שנים רבות, כאשר פגשה לראשונה את תאי ואת התרגול. באותה תקופה היא עבדה בעבודה מאוד תובענית, והרגישה שיש לה מעט מאד זמן להשקיע בתרגול רשמי. ופתאום נוצרה בה הבנה. "גם אם לא היה לי זמן למדיטציה בישיבה, תמיד יכולתי ללכת במודעות מהבית שלי ועד המכונית; נתתי לעצמי הנחיה להתחבר לגוף, כאשר באותו הזמן, לא היה לי שמץ של מושג מה זה אומר. אז ראיתי איך שזה כל כך פשוט, ובאמת, כמו פעמון – עם כל צעד יכולתי להרגיש שאני משחררת את כל ההגנות שלי", היא אומרת.
"ומצאתי שזה באמת משנה משהו בתוכי, אז חשבתי לעצמי, למה לא להמשיך גם אחרי שחניתי את המכונית בדרך לעבודה. היו 67 מדרגות מהכניסה לבניין שבו עבדתי עד למשרד".
אבל כאן, שאילה כבר הייתה מודעת היטב לרגשות שעלו בה ככל שהיא התקרבה למקום שבו הדינאמיקה הבין-אישית הייתה לעתים קרובות מתוחה. "אז החלטתי להשתמש בחלק הזה של הדרך כדי לפתוח את הלב ולהיות יותר אוהבת – כלפי עצמי – בלי שום ציפייה אמיתית שתהיה לכך השפעה על הסביבה. אבל למעשה, בהדרגה, הדינאמיקה במשרד השתנתה לטובה, ובאופן דרמטי. וההשפעה הייתה עמוקה וארוכת טווח".
אז החלטתי להצטרף לשאילה, ולצעוד בכל יום בשביל מקודש משלי. חשבתי על הדרך מהחניה שלי ועד למשרד. ודרך אגב, אני לא תמיד חונה באותו מקום, אז אני תוהה אם לשביל שלי יהיה את אותו הערך; והמכשול הגדול ביותר שנתקלתי בו — מאז שקיבלתי את ההחלטה לאמץ את התרגול הזה — הוא בעצם לזכור לעשות את זה. כבר קרה שהצלחתי לשכוח כל בוקר במשך כשבוע…
היום הוא היום הראשון שלי, ואני שמה לב למתח שבין המודעות שלי לבין הרגליים שלי, שרק רוצות להתקדם לכיוון המשרד מהר ככל האפשר, כדי שאוכל לחסוך עוד כמה רגעים כשאני מחתימה את השעון.. אני יכולה להרגיש את הלחץ בחזה כשהמאבק הפנימי הזה מתרחש, ולפתע אני מודעת לאופן שבו הבקרים שלי מתחילים במעין טלטלה, בדרך כלל מזנקת מהמיטה, מאוחר מדי בשביל מדיטציה בישיבה, למקלחת, להתלבש מהר, לארגן את הארוחות שלי לאותו יום, לצאת מהדלת ולתוך המכונית וכו' וכו' (עם דגש על ה- וכו' וכו').. המממ, אני חושבת לעצמי, טוב לדעת את זה, זהו מידע שימושי שאני מקבלת באשר למצב תודעתי שנראה שדי הפך להרגל, ומפעם לפעם אני חוזרת להתמקד בהרגשה של כפות הרגליים שלי כשהן פוגשות את האדמה, ואת הדרך שבה שאר הגוף שלי זז, ובנשימה שלי. ואני מתחילה להבחין בתחושה של האביב באוויר, ואני אפילו שומעת כמה ציפורים מצייצות, אפילו שזה אזור תעשייה. ואז משימה שקשורה לעבודה שלי קופצת לי לראש, ואני שוכחת את ההליכה שלי, ואז אני נזכרת שוב – ושוב …
אז אני מזמינה אתכם לנסות את זה בעצמכם, ושתפו אותי באיך שזה הולך.. דרך צלחה.
האחות אושן שרה על מדיטציה בהליכה
תאי (תיך נהאט האן) מסביר על מדיטציה בהליכה