אֱמוּנָה?
כשהסתכלתי החוצה, על הוואדי הירוק של עין הוד, חשתי את העיסוק הממושך שלי באמונה מתעורר בי שוב, ב"יום המודעות" שהשתתפתי בו לאחרונה. שיר, אחת המנחות, נתנה שיחת דהרמה מרגשת, שבה דנה בחמשת הכוחות בבודהיזם, (Thich Nhat Hahn — The Five Powers– כשהראשונה שבהן היתה "אמונה".
שיר סיפרה על תחושה של אובדן הקרקע מתחת רגליה כילדה צעירה, כאשר התרחשו שינויים טראומטיים בקונסטלציה המשפחתית שלה – ועל כך שהיא לא הרגישה שהיא יכולה לייצר שוב אחיזה איתנה בקרקע עד שהיתה בוגרת צעירה, ופגשה את המורה הראשון שלה, מאסטר זן יפני, Tangen Harada Roshi Bukkokuj. כשהוא הסביר לה עד כמה היא מחוברת, באופן בלתי ניתן להפרדה, לכל הדבר שקיימים ביקום, קרתה טרנספורמציה במשהו מן העצב והערעור שהיא הרגישה במשך שנים רבות כל כך. היא כבר לא היתה לבד. אבל עד כמה שאני מעריכה את המסע של שיר, את ההתעוררות שחוותה, ולמרות שאני אפילו יכולה לתפוש את האמת בדבריה, ידעתי שבתוכי בכל זאת נשאר ספק בכל הנוגע לדבר הזה שנקרא אמונה.
כשגדלתי כילדה יהודייה, הוצגה לי משמעות אחת פשוטה למונח אמונה: פירושו היה להאמין באלוהים, והיו אפילו גרסאות ליברליות לאמונה הזו, אם היה קשה מידי להכיל את הרעיון של האיש הזקן בשמים. הייתה בי קנאה באלו ש"קנו" את הסיפור של אלוהים.. תמיד היה להם משהו שלי לא היה, במיוחד לאותם היהודים בעלי האמונה העמוקה שהאמינו שאם הם ישמרו על כל הכללים הם יגיעו לגן עדן, ובינתיים, הם מרוצים עם חיים של שמירה על אותם הכללים. ואני מודה, רציתי את כל זה – את הפנים הזוהרות ואת החיוך שמלווה את הידיעה.. בשבילם הכל היה ברור, בעוד שאני עדיין נשארתי עם סימן שאלה.
המשיכה שלי לתרגול בודהיסטי לא התחילה כניסיון למצוא אמונה. היא נבעה מהערך המעשי של ביצוע שינויים קונקרטיים בעצמי ובמערכות היחסים שלי, שינויים שלא הצלחתי לעשות לפני כן. התרגול היה בשבילי דרך, שמגיעה עם ערכת כלים, ואלו אפשרו לי להתמודד עם מגוון האתגרים שנתקלתי בהם בחיי. קסם לי הדגש על "הדרך לצאת מתוך הסבל" ולהגיע לאושר. ודי בהתחלת הדרך הזו, כבר ראיתי תוצאות חיוביות בחיי. אבל שאלת האמונה עדיין ריתקה אותי.
נקודת המבט של תאי על הנושא הזה דומה מאד לזו של שיר. הוא אומר לנו שאם רק נדע כמה כל דבר שקיים ביקום הוא חלק ממה שאנחנו, אז נדע שאנחנו אף פעם לא לבד, ואנחנו לא צריכים לפחד מהמוות, כי אנחנו תמיד "היינו" ואנחנו תמיד "נהיה", בצורות רבות. שמעתי חברה לסנגהה מזכירה בהזדמנויות שונות, שכשהיא שומעת את ההסבר של תאי על הגל, שהוא גם המים וגם האוקיינוס, משהו בה נרגע; זה משחרר אותה מהמגבלות של חייה הקטנים, הצרים, ומחבר אותה למשהו הרבה יותר רחב ונעלה. ולמרות ההיגיון שיש ברעיון הזה, הבעיה היא שאני לא מרגישה ככה בלב הליבה שלי, או אולי עדיין לא מרגישה ככה.
חברה נוספת לסנגהה מתארת את חוויית האמונה שלה כתחושה מתמדת בסיסית של אושר. היא אומרת "אני אפילו יכולה להיות עצובה, ולהיות מאושרת בו זמנית. זה תמיד שם; אני תמיד יכולה לגעת בזה איכשהו".
אחד האתגרים של האמונה זה שהיא נשענת על אמון, ובשביל זה חייבים להרפות באיזשהו אופן. אבל הזן שלנו, מה שלא שונה כל כך מהזנים האחרים, מחווט להישרדות. מרגע שנכנסנו לעולם, מלמדים אותנו איך לשרוד, איך להיות תמיד על המשמר מפני כל סכנה אפשרית שעלולה להתקרב אלינו – איך לשמור על עצמנו מפני פגיעה פיזית ורגשית. זה מה שהורינו האוהבים, מתוך צורך נואש שנמשיך להתקיים, לימדו אותנו מעומק הווייתם.
וכך … אנחנו נותנים לעצמינו להיות בכאן ובעכשיו, להיות פתוחים לכל מה שבא; אבל ברגע שמשהו שלילי מגיע אלינו, הפחד מהכאב גדול מדי ואנחנו מיד פונים לכל הסחות הדעת הרגילות שלנו. אמון פירושו לבטל את הלמידה הראשונית ביותר שלנו, שנחרתה לתוכנו ברמה התאית.
ולמרות כל זה, אני מניחה שכבר עברתי כברת דרך מאז שהתחלתי לחקור את החיים לראשונה בהשראת השקפת העולם הבודהיסטית. אני יודעת, למשל, ש"מיינדפולנס", שהפכה להיות "הטעם של המילניום", כמו קארפצ'יו סלק — מיינדפולנס, התרופה העדכנית לכל מה שמציק לך — נותרת כגימיק בלבד, ללא שבעת עיקרי הדרך האחרים שמהווים את הדרך הנאצלת בת שמונת העקרונות, או הדרך לצאת מהסבל (הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה, דִּבּוּר נכוֹן, מִחְיָה נְכוֹנָה, מוּדָעוּת נְכוֹנָה (מיינדפולנס), רִכּוּז נכוֹן, חֲשִׁיבָה נְכוֹנָה, פְּעֻלָּה נְכוֹנָה, ומַאֲמָץ נכוֹן). התמזל מזלי, וגיליתי — יותר מאשר רק ללמוד כיצד להיות ממוקדת, רגועה ושבעת רצון יותר — אלא דרך, שמציעה משהו עמוק ועשיר הרבה יותר. ואני יכולה להרגיש את עצמי קרובה יותר או רחוקה יותר מהאיכות הזו ברגעים שונים. וכשאני מרגישה רחוקה ממנה, קשה לי יותר להרגיש אהבה. וכשאני קרובה אליה, יש משהו נכון, אותנטי ובר קיימא.
העומק והעושר האלו נובעים מהידיעה שיש בי, כמו שיש בכולם, את "הטבע המקורי שלי" או את "טבע הבודהה", שהוא הפוטנציאל להתעורר. "האמונה בטבע הבודהה שלנו לא תתפורר אל מול מצוקה, לא תתעקש שהקשת בענן תהיה ממוקמת בשמים באופן קבוע, לא תחשוב בטעות שהאלמנטים הבלתי ניתנים לשליטה בחיים הם בעצם האמיתות הבסיסיות שאנו יכולים לסמוך עליהן… הידיעה שטבע זה הוא קבוע, שהוא משקף אמת עמוקה יותר, שהוא איננו מזוהה עם הדרמה שמתחוללת על פני השטח. כאן אנו מגלים את האלמנטים העקביים ביותר בחיינו… את האמיתות שמהדהדות לאורכו ולרוחבו של הזמן, את האמיתות שמשחררות אותנו מן העולם העכור" (שרון זלצברג, אמונה).
אז תאי אומר, (בספר In the Heart of the Buddhha's Teaching) שהאמונה שלנו אינה כרוכה בצורך "לקפוץ", לקחת צעד ללא ידיעה לאן נגיע. "למעשה, זה מאוד קונקרטי. זה נוצר על ידי התובנה והתבונה שלנו. כאשר אנו מוצאים מקלט… אנו מבטאים את יכולתנו ללכת לכיוונם של היופי, של האמת ושל ההבנה העמוקה, על בסיס היעילות של התרגול". בעברית, המילה "אימון", שמשמעותה להתאמן או לתרגל, חולקת את השורש שלה עם המילים "אמונה", ו"אמון". רק על ידי התרגול, "החזרה לבית האמיתי שבתוכנו", שאנחנו יכולים לגעת באיכות המרחיבה הזו — הבאר שממנה נובעות ההבנה והתובנה העמוקה.
גאתה לתרגול של חזרה הביתה:
בנשימה אני חוזרת לאי שבתוכי
יש עצים יפיפיים באי.
יש זרמים של מים צוננים.
יש ציפורים, שמש, ואוויר צח
בנשיפה אני מרגישה בטוחה.