״מצאי, אל תחפשי״: מזמור הערב
לפעמים הדהארמה הטובה ביותר, השעור השימושי ביותר, מגיע במשפט אחד. לאחרונה, כשחשבתי עד כמה חיינו הצטמצמו ונעשו תחומים בזמן המגיפה, נזכרתי במשהו שאמר פעם המורה היקר תאי דוג׳י. ״מצאו, אל תחפשו״, הוא אמר, ומיד הרגשתי שזה מצלצל נכון. תאי דוג׳י לא הרחיב הרבה על הנושא בשעתו, אבל בזמן האחרון הבנתי משהו. בזמן שהפכתי את הארון שלי בחיפוש אחר החגורה השחורה שהתאימה לשמלה המשובצת בשחור-לבן בסגנון שנות החמשים, נתקלתי בחגורה צבעונית מגואטמלה שיכלה לשמש אותי במקומה. מיד הבחנתי שהצבעוניות האתנית החיה שלה הוסיפה מימד נחוץ ביותר של ניגודיות והקנתה לשמלה מראה מקורי יותר. זהו, חייכתי, מצאי, אל תחפשי, ותהיתי מה היה בדוגמה הפרוזאית הזאת כדי לשפוך אור על השעור הרוחני העמוק יותר.
חשבתי על הכמיהה לשלווה פנימית גדולה יותר, לחופש; על התשוקה לחוות את החיים בחיוניות רבה יותר — שאיפות שהנחו ומנחות אנשים רבים בדרך החיפוש הרוחני הגדול, אשר לעתים קרובות כל-כך הופך למאמץ שמכשיל את עצמו, מסיבות כאלה ואחרות.
חיפוש באשר הוא, ובכלל זה חיפוש רוחני, דורש בראש ובראשונה פעולה המכוונת כלפי העתיד והמונחית על-ידי מושג שיש לנו לגבי מה שיעשה אותנו מאושרים, יביא לנו הצלחה או כל תוצאה אחרת שהגדרנו לעצמנו כרצויה. מושג זה נטוע בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפור ששזורים בו נרטיבים מורכבים המגדירים את מי שאנחנו, את יכולותינו, את אמונותינו לגבי מה אפשרי עבורנו ומה לא. סיפורים מסוג זה מקורם לעתים קרובות בקשיים ובכאב שאנו נושאים עמנו כל חיינו, ושאנחנו שואפים להיפטר מהם — להשתחרר ממה שנדמה לנו כמכשול העלול, באופן פרדוקסאלי, להתעצם מעצם התמקדותנו בו. הדבר עשוי לעורר בנו מחשבות כמו ״אני צריכה מורה אחר״, או קבוצה אחרת, או ריטריט, וכדומה, במקום לגרום לנו להשאר עם האי-נוחות ולרדת לעומקה. בנוסף, ההתמקדות הזאת בקשיים ובכאב מחזקת בנו את תחושת האני כעצמי נפרד: ההתמקדות ב״חיפוש שלי״ מונעת ממני לראות עשרות דברים אחרים המרכיבים את המצב הנתון. וכך, בעודנו עסוקים בחיפוש, אנו מפסידים רמזים חשובים לגבי מה שקורה ממש ברגע הזה.
ואולם, אם נהיה פתוחים, ערים וזמינים, נוכל ללקט מידע בעל ערך מעצם ההתבוננות בסביבה החברתית והטבעית שלנו. אם נעצור לעתים קרובות וממושכות מספיק, נפתח מרחב פנימי שקט שיאפשר לנו להתחבר עם מעיין החכמה שבתוכנו, אותו מקור אינסופי של בהירות ותובנה. יתר-על-כן, הכוח של מה שקורה ברגע הזה עשוי להעניק רוח גבית טובה לתנועה בכיוונים מיטיבים שלא חשבנו עליהם כלל. וזה מביא אותנו לשאלת השאלות, איך? איך נמצא, בשעה שאנחנו כל-כך רגילים לחפש?
תשובה לשאלה זו זכינו לקבל ממורנו האהוב קארל רידל בסדרת שיחות דהארמה על מזמור הערב בריטריט שהתקיים ב-2013 בישראל. המזמור הלירי הזה מושר בפי נזירים ומתרגלים בפלאם וילג׳ ובעולם כולו בשעת הדימדומים כהכנה לקראת המדיטציה האחרונה של היום. במהלך קריאה צמודה של הטקסט הזה, חלק איתנו קארל כמה מהמושגים הבסיסיים והמעמיקים ביותר שביסוד התרגול שלנו. הוא הראה לנו איך כל שורה במזמור הזה משמשת ציון דרך, כבמפה, שבאמצעותה הוא מדריך אותנו במסע של ״מציאה, לא חיפוש״ .
מזמור ערב
בתנוחה זקופה ויציבה
יושבים אנו תחת עץ הבודהי:
גוף, דיבור ותודעה מאוחדים בדממה,
אין עוד מחשבה על נכון ושגוי,
גופינו ומחשבותינו מצויים בערות שלמה
ואנו מגלים מחדש את טבענו האמיתי
בהפליגנו הלאה מחוף האשליה.
סנגהה אצילה, הזמינו את תודעתכם למדיטציה
בתנוחה זקופה ויציבה…
הכנה: אנו נוטים לחשוב על מדיטציה כעל דבר המתרחש בתודעה שלנו, אבל למעשה, אומר לנו המזמור, ההתחברות עם הגוף היא זו שמעגנת אותנו ברגע הזה. אנו נקראים לאמץ תנוחה יציבה — מושרשת ב״כאן ועכשו״ — ובה בעת נינוחה בהתכוונות לקבל את החכמה או מה שאנו מצפים לפגוש בנתיב הקשיבות שבו אנחנו הולכים.
יושבים אנו תחת עץ הבודהי
נקודת המוצא: איננו אמורים לעלות לרגל לבוד גאיה שבהודו, מקום המצאו של עץ הבודהי הממשי, שבו, לפי המסופר, הגיע הבודהה להארה. איננו חייבים אפילו לחכות לריטריט המדהים הבא. אנחנו יכולים פשוט להתעורר ממש כאן ועכשו, בכל מקום. ההתחברות ל״עץ הבודהי הפנימי״ שלנו מעירה בנו את אנחת הרווחה העמוקה: ״הגעתי הביתה.״
גוף, דיבור ותודעה מאוחדים בדממה; אין עוד מחשבה על נכון ושגוי; גופינו ומחשבותינו שרויים בערות שלמה
ציוד: למרבה המזל, ערכת שלושת החלקים כבר מצויה ברשותנו: הגוף, שתמיד מעגן אותנו ברגע; הדיבור (או המחשבות); ואור המודעות. השורה על היעדר ה״מחשבה על נכון ושגוי״ אינה מכוונת למצב של ביטול שיקול הדעת המוסרי, אלא לשמש כעין עדשה שדרכה אנחנו יכולים להתבונן בתודעה השיפוטית, המשווה והמנתחת שלנו, המביאה אותנו לעתים קרובות לידי סבל. ניתן להבחין גם בהלך רוח של יציבות, רעננות וחמלה — ה״ראייה הנכונה״ —המקנה לנו את החופש לקבוע אם המחשבות שלנו תורמות לרווחתנו ולרווחתם של אחרים ומיטיבות עם הסביבה הטבעית. תאי כותב: ״ראייה נכונה איננה אידאולוגיה, שיטה, או אפילו דרך. זוהי התובנה שמאפשרת לנו לראות את מציאות החיים כפי שהיא, ראייה חיה שממלאת אותנו בהבנה, בשלווה ובאהבה״ (Tich Nhat Hanh: In the Heart of the Buddhas Teaching’, עמ׳ 54) . ״ראייה נכונה״ מגלה לנו שאנו חלק בלתי-נפרד ממכלול הדברים ביקום. כפי שקארל מציין, ראייה נכונה מובילה ל״פעולה נכונה,״ זו המייצרת הקשר לבחירות המודעות שלנו לגבי האופן שבו אנו רוצים לחיות על כדור הארץ שלנו ולגבי הדיבור, היחסים והצריכה שלנו בעולם.
אנו מגלים מחדש את טבענו האמיתי
היעד: אלה הן החדשות הטובות ביותר: מסתבר שמסע החיפוש מיותר, בעצם, כיוון שאותה החכמה הנצחית העמוקה, החמלה והשלווה כבר נמצאות בנו, מחכות להתגלות מחדש. טבענו המקורי אוצר בתוכו ארכיון עצום של תובנה, פתרונות לדילמותומידע על האופן שבו ראוי לחיות, אלא שבדרך כלל אנו שקועים מדי בשיכחה האופיינית לחיי ההישרדות שלנו מכדי להתחבר אליו. כשאנחנו מסתכלים מקרוב, אנחנו מגלים שהמאפיינים הפנימיים שאנחנו מתאמצים להגיע אליהם כבר קיימים בתוכנו: השמחה, האמון ופתיחות הלב כבר שם, מאז ומעולם… כל שעלינו לעשות הוא להיזכר באותם מקרים שבהם הבאנו אותם לידי ביטוי ובכך חיזקנו אותם ותרמנו לעמידותם.
בהפליגנו הלאה מחוף האשליה

ההפלגה: האוקסימורון הזה, המרהיב עד כאב, מגלם את הדילמה הגדולה של המבקש להפליג הלאה מחוף האשליה אל ביתו האמיתי, אבל מתקשה לעזוב את החוף המוכר הזה כאילו היה חוף מבטחים, והבית — יעד זר ורחוק. זאת בדיוק נקודת המפנה בדרמה שלנו: כדי לחיות את טבענו המקורי, כדי להתעורר, עלינו לנטוש את מה שמאז ומתמיד חווינו כקרקע מוצקה, שלמעשה אינה אלא מבנה רעוע של אשליות — סיפור חיים שבדה לעצמו האגו. בכל פעם שאני שומעת את לחן הגעגועים של השורה הזאת, אני מדמיינת שהנה אני נכנסת לסירת המשוטים שתיקח אותי ל״צד השני״ של הסיפור — ״הביתה״ אל המציאות…
השמש שוקעת והירח עולה, ובעודי מאפשרת לאור היום לחמוק ולהיעלם, אני חשה את אותה צביטה מרה-מתוקה של הידיעה המלווה את ההתבגרות, שאת התום שהיה לא ניתן להשיב. אני נזכרת בגעגועיהם של בני-ישראל במדבר ל ״סיר הבשר״ שהשאירו מאחור כשיצאו ממצריים (״שמות״ טז׳,ג׳). הדימוי הדו-משמעי הזה מרמז על הקשר בין תשוקתם של בני ישראל אל ״החיים הטובים״, הכוללים אכילת בשר, לבין מצב העבדות שהיו נתונים בו במצריים, כבהמות בסיר בשר מטאפורי. ו. ה. אודן מיטיב לבטא את הקושי הזה לוותר על סיר הבשר:
We would rather be ruined than changed
Than climb the cross of the moment
And let our illusions die(“The Age of Anxiety: A Baroque Eclogue”)
ובתרגום חפשי: עדיף לנו למות מאשר להשתנות, למות באימה ולא לעלות על הצלב הגואל של רגע האמת הזה ולראות את אשליותינו מתפוגגות.
סנגהה אצילה, הזמינו את תודעתכם למדיטציה
מוכנים, היכון, רוץ! האנרגיה של הסנגהה (קהילת המתרגלים). חברים לדרך נותנים כוח למסע. תאי אומר: ״במקום שקבוצת אנשים יושבת, נושמת, הולכת ואוכלת בתשומת-לב, יש קדושה, ואנחנו יכולים לזהות אותה. כשאתם פוסעים פסיעה שלווה אחת, אתם נוגעים באדמה בקדושתכם. כאשר חברי הסנגהה מתרגלים יחד בתשומת-לב, הסנגהה מקודשת״. תאי גם אמר שכאשר לא יוכל עוד להנהיג את הקהילה, הסנגהה, הקהילה הבינלאומית של המתרגלים ושל הנזירות והנזירים, תמשיך אותו. והוא מזכיר לנו שהעצים, העננים והסלעים אף הם חברים בסנגהה.
מסופר שכאשר הבודהה היה בן שמונים, המלך פראסאנג׳יט שיבח אותו על-כך שבנה את הסנגהה. הוא אמר: ״המכובד בעולם-כולו, בכל פעם שאני רואה את הסנגהה שלך, גדלה אמונתי בבודהה עוד יותר.״
צריך כפר כדי להתעורר.
אני מזמינה אתכם להקשיב למזמור הערב, תחילה באנגלית בתקוה שתהנו

ואח״כ בויאטנמית


תגובות
״מצאי, אל תחפשי״: מזמור הערב — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>