על מדיטציה ומוסיקה
"הנשימה שלנו היא קרקע מוצקה ויציבה שאנחנו יכולים למצוא בה מקלט. ללא קשר לאטמוספרה הפנימית שלנו — המחשבות, הרגשות והתפיסות שלנו – הנשימה שלנו תמיד איתנו, כמו ידיד נאמן. בכל פעם שאנחנו מרגישים שאנחנו נסחפים, או שקועים ברגש עמוק, או מפוזרים בדאגות ובפרויקטים, אנחנו חוזרים לנשימה שלנו כדי לאסוף ולעגן את התודעה שלנו". תיך נהאט האן
למה לעשות מדיטציה?
חברתי רות שאלה אותי לפני כמה ימים – כפי שהיא עושה מפעם לפעם – למה אני חושבת שהיא לא אוהבת לעשות מדיטציה. "אני מניחה שהתשובה שלי היא בעצם שאלה: למה אני עושה מדיטציה?" אמרתי לה, במחשבה בכל מיני פעילויות שיכולות להיראות יותר מפתות ומשעשעות מאשר לשבת עם עיניים עצומות במשך עשרים דקות
ואז נזכרתי באדם הראשון שאי פעם ראיתי עושה מדיטציה, השותפה שלי לחדר בטיול שלי לישראל כשהייתי בת 15. אני זוכרת כשהתבוננתי בה יושבת עם רגליים מסוכלות, מתרגלת מדיטציה טרנסנדנטלית על המיטה הלא-מסודרת שלה בחדר פצפון שלנו, שהוחשך על ידי תריסים סגורים, מעין כמיהה אמורפית שהתעוררה בתוכי…
שני עשורים חלפו עד שמצאתי את עצמי בריטריט בקיבוץ הראל עם "איזה נזיר ויאטנמי מצרפת". והפעם, התבוננתי בתיך נהאט האן הנכבד ובנזירים והנזירות מהפמליה שלו יושבים במדיטציה, הולכים ואפילו מסדרים בקפידה את הגלימות שלהם, הרגשתי את אותה הכמיהה עולה בי שוב; ואז שאיפה נזרעה בתוכי, ללמוד עוד, ולהביא את המדיטציה לחיי.
עברו שנה-שנתיים וריטריט נוסף לפני שהזרע החל לנבוט. בהתחלה הרגשתי משועשעת יותר מכל דבר אחר מהיכולת שלי לשבת בלי לזוז עם עיניים עצומות במשך יותר מחמש דקות. בהדרגה, ישבתי זמן רב יותר ויותר, עד שהצלחתי לשמר תרגול קבוע למדי של משהו בין 20-40 דקות, והתחלתי לחוות את מה שטאי מתאר כ: "שתיקה אמיתית… להפסיק לדבר – הן דיבור של הפה והן דיבור של התודעה… לא סוד השתיקה שמדכאת אותנו… אלא סוג מאוד אלגנטי של שתיקה, סוג מאוד עוצמתי של שתיקה… שמרפאת ומזינה אותנו." ונזכרתי באינספור השעות שביליתי בילדותי, יושבת לי על סלע על שפת אגם מישיגן, מהופנטת ונבלעת בתוך הגלים שמתנפצים אל מול הסלעים.
ירח הדבש הסתיים
ואז אני, כמו הרבה מתרגלים חדשים שפגשתי, עברתי את מה שאני מכנה 'שלב ירח הדבש' של המדיטציה, שהוא הגילוי של האי המסתורי הזה של בריחה מהכאוס של העולם החיצוני. אבל לעתים קרובות, והרבה פעמים די מהר, בדיוק כשאנחנו מוצאים את עצמנו פתוחים, בטוחים ופגיעים – צבא של מחשבות מטרידות ורגשות לא נעימות-עד-כואבות מאוד צועד פנימה: פחד, כעס, בדידות, עצב, תסכול, ספק ולעתים קרובות, שעמום. התגובה הראשונית היא: זה לא עובד יותר. אני צריכה למצוא, לעשות משהו אחר, משהו יותר, משהו שונה – רק כדי לקבל בחזרה את תחושת השלווה.
תלמידיו של המורה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה התלוננו בפניו פעם: "אנחנו מחויבים לחלוטין לנתיב", הם אמרו, "אבל יש כל כך הרבה דברים שמקשים על ההליכה בדרך".
"הם לא מקשים על ההליכה בדרך", הוא אמר להם, "הם הדרך".
וכך לקחתי את עצתה של מורה גדולה אחרת, פמה צ'ודרון, וישבתי וישבתי וישבתי, אפשרתי לכל מה שרציתי שהיה חלק מהמדיטציה שלי להיכנס, ואז שחררתי את המחשבות האלו שוב ושוב ושוב. למדתי להתבונן ברגשות הקשים כשהם התמקמו בגופי והדהדו בתוכו, נשמתי לתוך נקודות המתח. נתתי לדמעות לזרום. והרגשתי את ההקלה שבאה מהוויתור על הניסיון להיאבק כדי להימנע מרגשות או מחשבות מכאיבים. ואז, אז הגעתי להבנה ש"התצורות המנטאליות" האלו הן לא חיילים, אלא שליחים שנושאים מידע חושף, שיכולים לעזור לי להיות ערה יותר, חכמה יותר ולפתח תחושה משמעותית יותר של רווחה.
טאי אומר, "מדיטציה היא לא התחמקות; מדובר במפגש שליו עם המציאות." וכך התחיל הקשר האמיתי שלי עם מדיטציית הישיבה, כזו שהתחזקה ונחלשה לסירוגין לאורך השנים. היו לי תקופות של עקביות ומסירות גבוהות יותר, ואחרות שבהן אני נמשכת יותר לאנרגיות ההרגל העוצמתיות של הסחת דעת, שבהן כמה ימים של הפסקה בתרגול יכולים להפוך לכמה שבועות. הפכתי להיות חברה קבועה בסנגהה הירושלמית שלי, מה ששומר על מדיטציה בישיבה כחלק עמוק, עשיר ואינטגרלי בחיים שלי – הן באמצעות התמיכה של "החברים שהולכים איתי בדרך" והן כמפגשים של אימון שבועי. עד כה, דרך כל העליות והירידות, אני נשארת עם זה ואלו הן חלק מהסיבות:
1. העצמת תחושת החיות בחיי היומיום
מדיטציה בישיבה איננה אמורה להיות בריחה מבורכת מן העולם החיצוני, אלא הכנה אליו. כאשר אנו עודים מדיטציה, אנו מפתחים ומחזקים את התכונות שאנו רוצים לגלם בעודינו נעים דרך הרגעים השונים ביום שלנו. טאי מספק לנו מדיטציה קלאסית שבה אנו רואים את עצמנו כפרח, הר, אגם, והשמים: הפרח מייצג רעננות, ההר מייצג יציבות, האגם מייצג בהירות, והשמים מייצגים מרחב. כשאני רעננה, אני מרגישה ידידותית, סקרנית ושמחה. כשאני יציבה, גירויים בסביבה שלי שעלולים להיות מלחיצים הופכים להיות פחות מאיימים. האתגרים הטריוויאליים של חיי היומיום פחות מפריעים לי. אני פחות תגובתית. כשאני בהירה, אני צלולה, חדה, נוכחת, ערה ואפילו מלאת תובנות. וכאשר אני חשה מרחב, אני פועלת מתוך הבחירה שלי ולא מתוך כפייה; אני מרגישה את מרחבי היקום בתוכי. ככל שהתרגול שלי חזק יותר, וככל שהוא הופך להיות חלק מהשגרה שלי, כך ההד שלו ממשיך להדהד בי לאורך כל היום.
2. סמרטי, פראג'נה, סמאדי – תשומת לב, ריכוז, תובנה
טאי מלמד אותנו: "האנרגיה של המיינדפולנס נושאת בחובה את האנרגיה של ריכוז. כאשר אתה מודע למשהו, כמו למשל פרח, ומצליח לשמר את המודעות הזו, אנו אומרים שאתה מרוכז בפרח. כאשר המיינדפולנס שלך מתעצמת, הריכוז שלך הופך להיות עוצמתי, וכאשר אתה מרוכז לחלוטין, יש לך הזדמנות לעשות פריצת דרך, להגיע לתובנה."
על אך שהדברים האלו נראים כאילו הם מכוונים רק עבור מתרגלים על סף הארה (ואני עדיין לא פגשתי כאלו), למעשה זה די פשוט ומעשי. באמצעות המדיטציה אנחנו מפתחים סוג אחר של חשיבה, כזו שחותכת דרך המוח האנליטי העסוק. לפעמים "הבנה פירושה להשליך את הידע שלך." אבל איך? במדיטציה אנו מקדישים את עצמינו לנוכחות, מאחדים את התודעה והגוף, מה שמוביל לריכוז. ככל שאנחנו יותר נוכחים, כך נדרש מאיתנו פחות מאמץ כדי להתמקד בנשימה שלנו. ככל שהריכוז מעמיק ומתחזק, התודעה שלנו הופכת לאגם בוצי שבו הבוץ שוקע בהדרגה לתחתית, והאגם הולך ומתבהר. ומן האגם הבהיר הזה, עולה תובנה. כשאנחנו רואים את הדברים כפי שהם, לפתע יש לנו יותר הבנה וחמלה, יש לנו מידע נוסף על איך לפעול, אילו החלטות לקבל.
3. האני הוא לא נפרד
ככל שאנו הופכים מיומנים יותר ויותר ב"לראות את הדברים כפי שהם", אנו הופכים מודעים לכל הגורמים והתנאים שתרמו להיווצרות של כל מצב נתון. אני אף פעם לא רק אני – אני אמא שלי, הילדים שלי, המין האנושי, המים שאני שותה שירדו, כגשם, מן השמים וכן הלאה. אני חלק ממשפחה מורחבת עצומה של כל מה שקיים בטבע. אני אף פעם לא נפרדת. אני אף פעם לא לבד.
4. שמחה
אולי הנקודה החשובה ביותר בכל זה היא כי שמדיטציה היא לא "מטלה". למעשה, האקסיומה של טאי היא, שאם אתה לא נהנה מזה, אתה לא עושה את זה נכון: "השאיפה יכולה להיות חגיגה של העובדה שאת חיה, אז זה יכול להיות מלא שמחה… הנשימה שלך יכול להיות חגיגה של החיים".
***********************
לאחרונה עלה בדעתי שמדיטציה מזכירה לי קונצרט מוסיקלי; בהתחלה, אתה מתיישב במקום שלך עם תחושה של ציפייה. אבל כשאתה מתחיל להאזין למוסיקה, אתה מוצא את עצמך לסירוגין נסחף לתוך מחשבות וחלומות בהקיץ, ואז חוזר למוסיקה. במהלך הקונצרט, החזרה למוסיקה היא תחושה נעימה, זהו מעבר כמעט בלתי מורגש. וכאשר מחשבות ורגשות מתעוררים בך ומתמזגים עם המוסיקה, לאט לאט, היא הופכת יותר נוכחת יותר מאשר ההיסחפות למחשבות – עד שכבר אין תפר בינך לבין המוסיקה.
אני מתיישבת על ספסל המדיטציה שלי עם תחושה של ציפייה. אז אני מתחילה להתמקם. בדרך כלל, כשאני נסחפת לי, אני תופסת את עצמי, עם תגובה שנעה בין חוסר נוחות קל למצוקה גדולה: "הנה את מתחילה שוב, מאבדת את הריכוז…" או איזו מחשבה דומה. אבל כיום, אני שמה לב לזה שלכל נשימה יש איזושהי איכות מלודית משלה, ארוכה יותר – עמוקה יותר – רדודה יותר, קלה או מאומצת. אז אני מאפשרת (לא מכריחה) לעצמי לחזור ל"מוסיקה", מגלה מחדש את המדדים הבאים בנשימה הבאה שלי. ולאט לאט אני שמה לב שכאשר המחשבות והרגשות מגיעים, אני יכולה להניח להם להתמזג עם הנשימה. אני נוכחת יותר מאשר נסחפת, יותר מעורבת מאשר נפקדת, וחווה יותר רגעים שבהם הנשימה ואני מאוחדים. זוהי המוסיקה שמחזירה אותי הביתה.

“הגוף שלך הוא הבית הראשון שלך. בנשיפה, אני מגיע לגוף שלי. בנשיפה, אני בבית"

