התרגול שלי – רחל מאורי
רוצה לשתף אתכם על התרגול שלי מאז שהכרתי את תאי בשנת 1997.
כשתאי (מורה – בווייטנאמית, כינוי חיבה לזן מסטר תיך נאת האן) היה בארץ בפעם האחת והיחידה והעביר סדנא בקיבוץ הראל, התרשמתי ממנו עמוקות. מיד הרגשתי בתוכי את הרצון ללמוד את הדרך שלו ולהעביר אותה הלאה. שאלתי את הנזירה שהייתה קרובה אליו מה המסלול אותו אני צריכה לעבור על מנת ללמוד וללמד את דרכו. תשובתה הפתיעה וריגשה אותי כאחד.
היא אמרה שתאי דורש מהמורים על פי המסורת שלו רק דבר אחד: שידעו להיות מאושרים.
חזרתי מהריטריט שלוה שמחה ונפעמת מהדרך שהוא מלמד. החלטתי שאני מתחיבת להיות מאושרת ומחויבת ללמוד את הדרך של תאי.
מאז עברתי דרך ארוכה אך בליבי תמיד המשאלה של תאי :
ללמוד להיות מאושרים ולעשות אחרים מאושרים.
הוא בין המורים הבודדים שמרבה להשתמש במילה אושר ולא במילים חלופיות כמו: שלוה, שקט, רגיעה. לפעמים זה נשמע יומרני מדי בעיני אנשים. אני יודעת שבמילה אושר הכונה של תאי היא מצב תודעה שיכול להכיל כאב ושמחה כאחד. הוא מרבה להסביר: אושר זה לא רגש, על רגשות אין לנו שליטה. אושר נמצא מתחת לרגשות ואותו אפשר לטפח.
אז כיצד אני מתרגלת:
קמה בבוקר בין ארבע לשש בבוקר. את זה למדתי בפלאם ווילג'.
אחרי הקפה , קוראת משהו רוחני שיזכיר לי מה הערך האמיתי של החיים. קוראת חמש או עשר דקות. עמוד או שניים. עכשיו אני קוראת את התרגום החדש והנפלא של חגית הרמון ואסנת הופמן לספרו של תאי: זן ואומנות הצלת הפלנטה.
אחרי הקריאה עושה מדיטציה בישיבה בערך חצי שעה ולאחריה הליכת מדיטציה בחדר כרבע שעה נוספת.
רק אחר כך אני מציצה בפלאפון , במחשב ומתפנה לעיסוקיי היומיים.
אחרי המדיטציה הפורמלית אני עוברת למדיטציה אפורמלית במהלך היום כולו.
דואגת לרווחה של הגוף שלי: מקפידה לעשות ספורט במודעות, ואם אין לי הרבה זמן עושה לפחות את עשרת תרגילי המודעות שתאי מלמד.
נפגשת עם סנגהות בין אחת לשלוש פעמים בשבוע. בחלקם אני מלמדת.
גם אם בסנגהה יש רק שני אנשים זה מספיק לי. חבר אחד לדרך כבר תורם לאושר שלי.
שומרת על קשר עם הנשימה והגוף כמעט בכל שעות הערות שלי.
מתרגלת שוב ושוב לחזור לנשימה, עושה את הדברים בקצב של הנשימה.
ערה כמה שיותר לשאיפה ולנשיפה באזור הבטן התחתונה.
לפעמים זה מרגיש שאני איטית, אך במבחן התוצאה, מספיקה הרבה יותר.
כשאני מוצאת את עצמי במהלך היום קצת מדוכדכת, עצובה, כועסת, אני תופסת לי פינה ונושמת כחמש דקות. אם לא מזדמנת לי פינה שקטה ומבודדת אשתמש בשירותים.
היום אני בפנסיה מעבודתי בהייטק אך כשעבדתי עשר שעות ביום בהייטק, הייתי מבלה הרבה בשירותים. אפילו במהלך ישיבות סוערות הייתי לוקחת לי הפסקות נשימה בשירותים.
כשאני מקשיבה לאנשים, תמיד שומרת על קשר עם הנשימה, במיוחד כשדו -השיח בלתי נעים. תרגול זה מונע ממני התפרצויות. בעבר הרחוק נהגתי להתפרץ הרבה על אנשים ושילמתי על זה מחירים כבדים.
מחוברת הרבה לטבע. לטבע הפשוט הנשקף מבעד לחלון. נוהגת לשבת הרבה מבלי לעשות כלום ורק לבהות דרך החלון. כמעט מדי יום עושה הליכות מודעות בחורשות ברמת אביב ומגיעה לעיתים עד הים. אוהבת להסתובב ברחובות תל אביב ולהתבונן באנשים. הפסקתי למהר. ישנה פחות זמן ועל כן אני יכולה לאפשר לעצמי לעשות את הדברים באטיות ומודעות. משתדלת תמיד לקחת לי עודף זמן לכל משימה על מנת שאוכל להנות ממנה. הפסקתי לאחר. אני שמה לב כמה זה מהנה להגיע לפגישה לפני הזמן, להנות מהדרך , להגיע בנינוחות ולא להיות לחוצה שאולי אאחר.
עושה הרבה הפסקות בהיה. לעולם לא אשב רצוף על המחשב יותר משעה ללא הפסקת נשימה. אני קמה מתהלכת נושמת במודעות ולפעמים שותה כוס תה. כך אני גם נהנית וגם שומרת על גוף נינוח ותודעה צלולה.
מתרגלת לא ללכת לאיבוד בתוך המחשבות. בעבר הייתי יכולה לשקוע שעות במחשבות. כיום ברגע שאני מבחינה בזה חוזרת לעשיה או לבהייה.
מתרגלת את שלושת אבני החן:
את הבודהה שבתוכי באמצעות מדיטציה פורמלית ואפורמלית
את הדהרמה באמצעות לימוד אינסופי ושמירה על חמשת ההנחיות לתשומת לב
ואת הסנגהה באמצעות לימוד משותף ופתיחת הלב.
תמיד אוצרת בליבי את המשפט הכמעט האחרון שתאי אמר לפני שאיבד את יכולת הדיבור:
"כל מתרגל צריך לדעת איך ליצור מתוך עצמו שמחה ואושר בכל סיטואציה".
וכשאינני מצליחה לעשות זאת , אני שמחה שאני שמה לב לזה ומתנחמת בכך שהלימוד הוא אינסופי ושיש לפני עוד דרך ארוכה.

