השמים מתבהרים מעננים
יום רביעי, שבע בערב, שמים מתבהרים מעננים
כבר תשע או עשר שנים כל יום רביעי, בשעה שבע בערב שאני מגיעה לאותו הבית, ברחוב בלפור, רחביה, ירושלים. התמדה? תשוקה? אהבה?
כנראה שכולן…
הגעה. כבר תשע או עשר שנים כל יום רביעי, בשעה שבע בערב שאני מגיעה לאותו הבית, ברחוב בלפור, רחביה, ירושלים.
התמדה? תשוקה? אהבה? כנראה שכולן. שם, בישיבה המתכנסת, הנסגרת ונפתחת לתוך עצמי ונפתחת ונסגרת לעולם, בתנועה של הלוך ושוב אנחנו נאספות. תנועת האנשים, בעיקר נשים, הקבועות, המשתנות, החולפות והמתמידות, חורפים, קיציים, חגים, זמנים ומועדים. בחלוף הזמן כמו העננים הנעים אנחנו מגיעות בגופנו הפיסי ומשתנות חיצונית ופנימית. בכל פעם שאנחנו מגיעות למפגש מתדפקים איתנו על דלת הכניסה, נכנסים איתנו לתרגול, רגעי קושי, שמחה, משבר, צמיחה, שלווה.
מעגל. הישיבה במעגל. כמה גדול וחכם, עוטף ומכיל את כולנו, פעם על כסא, פעם כל כרית, מי שבאה מקרוב ומי שהגיע מרחוק, הוותיקה והחדש, הצעיר והבוגרת, המוכר וזו שהגיעה לראשונה- את כולם המעגל מקבל. החשמל מתעמעם, נרות בודדים מאירים, פרח, אבן או אצטרובל לצד הנרות. אין צורך למלא את החלל במילים, אין צורך להפגין או להוכיח מי אני. זה המקום בו שתיקה איננה כישלון בשיחה אלא סוג של הוויה שמאפשר להשתרע לאחור לתוך שקט מתרחב, לטבול את התודעה במים נעים לאט. זה המקום לנוח על זרי השתיקה.
עיניים עצומות. בעיניים עצומות אנחנו מעמיקים את הנוכחות וההקשבה שלנו לגוף שלנו, לדופק, לקצב הנשימה, לדיבור הפנימי המבעבע. עפעף נושק לעפעף. מתמסרים להנחיה שמגיעה במילים ומסתננת לתודעה שלנו. עיניים עצומות כמו שמיכה גדולה שאנחנו מתכנסות תחתיה בביטחון. זו הזמנה לתאים, לוורידים, לנשימה, להצטנפות עוברית של התודעה, להתפשטות לאינסוף.
חוכמה. כמה פעמים אמרתי ושוב אומר כעת כמה אני מתפעלת מחוכמת המבנה של המפגש השבועי. זהו שלד איתן, רך, מכבד, עוטף ומגן. אותו מבנה שנים על שנים ואף פעם לא משעמם. עשרים דקות מדיטציה מונחית, עשרים דקות הליכה מודעת, עשרים דקות ישיבה שקטה, קריאה בטקסט מדרך הבודהיזם ובסוף המפגש שיתוף. תרגול של דיבור והקשבה ללא שיפוט, ללא הפרעה.
פגישה עם עצמי. לעיתים אני מגיעה סוערת ולא מצליחה להיכנס לשקט. אני פוגשת חזיתית את הסערה, נושמת אליה, מקשיבה לה ותוך כדי המפגש היא משנה צורה, מסופקת יותר, מתארגנת, נרגעת. לפעמים מגיעה תובנה, לפעמים אני פשוט מרפה, מניחה לרצון שלי לפתור, להסדיר. סערה, עייפות, דאגה או יציבות מקבלים מקום שקט והתבוננות, כמו ילד שצריך תשומת לב, אני נותנת למה שעולה מתוכי את תשומת הלב. כמו כד מים מלא חלקית אני יודעת שעד סוף המפגש הכד יתמלא בשפע מים חיים.
יחד. יש את התרגול המדיטציה בכל בוקר, ויש את התרגול ביחד. זו המנה השבועית העוצמתית שקושרת את כל החוטים הפרומים, שמבהיקה את התאים. המורה שלנו תאי, טיך נאט האן, אמר שלתרגול הקבוצתי ערך רב עבור המתרגל כפרט ועבור הקבוצה המתרגלת כקהילה. ההתכנסות, ביחד מעצימה את החושים של כולנו. פעימת השקט מכפילה את כוחה ומתפשטת. האוויר הופך לצמיגי יותר, הכוח המרפא של התרגול מתעצם.
הזמן המתוק. ההגעה בכל שבוע, חודש אחרי חודש, שנים יצרה לאט ובעדינות שכבה ועוד שכבה של שקט, בטחון, עוצמה, בהירות. שריר השקט והמרכז שלי התחזק. הנפש שלי – כמו עמוד שידרה גמיש וארוך, מתחזקת, מוזנת משתרשת וצומחת. התרגול הזה, של יום רביעי בערב הוא זמן מתוק. העננים נעים, השמים נפתחים ואור יקרות גדול, עתיק וזוהר מגיח.
כתבה אפרת בן-יהודה לוין

