התרגול שלי הוא שיבה הביתה…
"כשאתם מתרגלים מדיטציית הליכה, צעדו כך שתזהו את ביתכם בכאן ועכשיו. ראו את העצים כביתכם, את האוויר כביתכם, את השמים הכחולים כביתכם, ואת האדמה שעליה אתם דורכים כביתכם. את זה ניתן לעשות רק בכאן ובעכשיו". (מתוך "ללכת הביתה", מאת זן מאסטר תיך נהאת האן).
כשביקשו ממני לכתוב קטע קצר על אופן התרגול שלי, חשבתי לעצמי שהתרגול שלי הוא "חזרה הביתה". חשבתי על איך שהנוף החורפי בירושלים מעורר בי תחושה עמוקה של שיבה הביתה. אפילו כשאני במכונית, בדרך הביתה מהעבודה, אני מתבוננת בשמי אחר הצהריים ובאופק, עם התצורות האינסופיות של העננים שבו. אני אומרת בלבי, "היי שוב, עננים יפים, ראיתי אתכם פעמים רבות בעבר, ומעולם לא ראיתי אתכם קודם."
השיבה הביתה לעצמי ביום חורפי מזכירה לי לעתים קרובות את הציטוט המפורסם של טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." באופן דומה, עבורי, כל ימי השמש הם פשוט ימי שמש, ואני בהחלט נהנית מהם. אבל לימים החורפיים יש עומק ומצב רוח. הם מזמינים אותנו להתכרבל בנעימים בתוך עצמנו.
אני אוהבת לטייל במזג האוויר הזה ולהריח את הריח העשיר של העלים אחרי הגשם, במיוחד אחר-הצהריים. אור אחר-הצהריים החורפי ספוג בריח של משהו מוכר מאוד – מהילדות שלי בשיקגו, מן הסתם. ובאותם רגעים תחושת הבית עמוקה ושורשית, והוא בתוכי, והלב פתוח. מהמקום הבטוח הזה אני יכולה לשאול את עצמי: "איפה את עכשיו? מה את מרגישה?" הגעתי למקום של בהירות, של תובנה, של עידוד ושל הבנה כלפי עצמי וכלפי אחרים.
תחושת הבית הזו עולה בי גם כשאני קוראת או מאזינה לדהרמה שמצלצלת לי נכון, מלאה בנוכחות של תאי היקר או של מורי דהרמה אחרים. אז הבית שבתוכי הופך למקום של הכרת תודה עצומה על שמצאתי את דרך הדהרמה ועל המצפן הפנימי שהיא מקנה. אני מנסה לחרוט את רגעי השיבה האלה בזכרוני ולשמרם לימים קשים, שבהם אלך לאיבוד וארגיש בודדה ומנוכרת, ועם זאת אני גם יודעת היטב שאוכל למצוא את דרכי הביתה רק אם אקשיב לצעדי שוב ושוב, רגע אחר רגע, לאורך נתיב התירגול שלי.
שלושת ה-D שלי בתרגול:
בשנים הראשונות של התרגול שלי, הייתי חוזרת מריטריטים עם נחישות (determination) גדולה לתרגל בכל יום ולחיות את חיי בתשומת-לב. אבל ככל שהריטריט התרחק, כך התפוגגה הנחישות שלי. אבוי, עבורי, נחישות קשורה עם כוח רצון, וזה מעולם לא עזר לי. עבורי, כוח רצון היה תמיד ענין של הכל או לא כלום: ברגע ש"לא הצלחתי" למלא את הציפיות שלי מעצמי בתרגול, הייתי מוותרת. ואז, בריטריט אחד באינטרזיין, הבנתי שמה שמתדלק את התרגול שלי הוא לא נחישות, אלא התמסרות (devotion). כשהתיישבתי למדיטציית הבוקר, יכולתי להזמין את עצמי לגעת בפתיחות הלב של אותם טיולים חרפיים. במסירות היו פתיחות ועידוד.
בריטריט הבא באינטרזיין גיליתי את ה"D" השלישי של התרגול שלי dedication, שפירושו מחויבות. הענין הוא לשבת שוב ושוב, גם כשהשגרה שלי משובשת. אפילו כשאני מרגישה עייפה, מעורפלת, או חסרת השראה, המחויבות סוללת בשבילי את הדרך הביתה. וכך, בכל פעם שאני יושבת בבוקר, או ברביעי בערב עם הסנגהה, כשהאנרגיה של החברים שלי פותחת את הדלת אל ביתי, הדרך נסללת עוד ועוד.
כשאני מתכוננת לצלצל בפעמון עבור הסנגהה שלי, אני נושמת פנימה. אני מזמינה את הפעמון באמצעות הקשה קטנה, ואז מצפה להקשיב קשב עמוק לצלילו. אני אומרת: ”הקשיבו, הקשיבו." אחר-כך אני נושפת החוצה ואומרת: "הצליל הנפלא הזה מחזיר אותי לבית האמיתי שלי."
"קולו של הבודהה, צליל הפעמון, אור השמש, הכל קורא לנו לשוב לביתנו האמיתי. ברגע שתהיו שוב בבית האמיתי שלכם, תרגישו את השלווה ואת השמחה…" (מתוך ״התרגול שלי הוא שיבה הביתה״ מאת זן מאסטר תיך נהאת האן)
מאת קארי יעקובי

